"בכיכר הדמעות תמשיך ישר, בקולנוע רינה תפנה שמאלה, תעבור את קולנוע ארמון ובקולנוע סבוי תפנה שמאלה - שם אני גר".
זו הייתה שפת החולונים באותם ימים לפני עידן הוויז.
החיים התנהלו סביב בתי הקולנוע שבמרכז העיר, הפלאפל של ציונה היה ליד סבוי ושל נוני ליד רינה, ובסמוך לארמון,
קפה פיטרו ובפינת הרחוב עמדה עגלת תירס שבושל בסיר גדול על פתיליית נפט
וברחוב סוקולוב רבץ שובל נעים עם ריח נפלא של תירס. סרטים היו מפלט, חיינו בסרט. מזמן עזבתי את חולון ועברתי לסרט אחר.....
בימים אלו במיוחד יש רגעים בהם מרגיש כמו ניצב שולי בעלילה דמיונית, משקיף מהצד, חלק מהפקה קולנועית גדולה.
ולא פעם במסעות חיי הגבולות מטשטשים ואני מנסה להבין אם הסיטואציה שמולי היא אמיתית או שנקלעתי לסט צילומים של סרט.
והקולנוע כמו הציור או הצילום מאפשר לנו לראות את הבלתי נראה.

יואל שתרוג