אומרים שכל אחד צריך מקום שפוי לצאת בו מדעתו בשלווה.
הגעתי החודש לפריז למסע של חיפוש.
התגליות והתובנות הגיעו מעצמן.
לפני כ 40 שנים חייתי בפריז כשנתיים. היינו חבורה עליזה,
ארבעה בני דודים: פול שלמד כלכלה והיה מוזיקאי חובב, ז'אן-לוק למד אופטיקה, פטריק היה אופנוען שליווה מסעות במדבר
ואני שהעיר עבורי הייתה בית ספר לחיים – הזמן עשה את שלו.
אני חזרתי לארץ, ז'אן לוק הפך "לאופטיקאי מדופלם" ועבר ללונדון, פטריק ירד לאזור מרסיי ועובד בחברה ממשלתית,
פול כלכלן המחלק את הזמן בין נתניה לבין פריז.
חזרתי פעמים רבות לעיר אבל 40 שנים לא נפגשנו יחדיו.
בשישי האחרון זה קרה. פול זימן את כולם אליו לארוחת שישי בפריז. ז'אן-לוק הגיע בטיסה מלונדון, פטריק הגיע עם רכבת ממרסי.
חיים שלמים חלפו בארוחה של ארבע שעות, מפגש שהעלה שאלות, זיכרונות, שיתופים, אהבות, פרדות, מוות והציף בגעגועים.
בשהות שלי בעיר הובילו אותי רגלי (ללא תכנון מוקדם) לתחנות ולציוני דרך שהיו משמעותיים עבורי בעיר לפני 40 שנה.
לבתים בהם התגוררתי, למקומות בהם עבדתי, לחנויות הספרים, לבתי הקפה, לגנים, לסמטאות, לסיפורים, לעבר שעיצב את ההווה והעתיד שלי.
מצאתי את המקומות בהם היום אני יכול למצוא הגיון, שפויות.
מצאתי בפריז את המקומות בהם אני יכול לצאת מדעתי בשלווה, להפנים, לעבד, להבין ולחזור הביתה שלם יותר.
יואל שתרוג - אדמה יוצרת
"אל גן העדן האבוד אני חוזר, אל תוך השקט הקרוי – נוסטלגיה. בדלת זו אני עובר אל מרחבי הזמן, אל עלומי ואל חושי..."