שלום חברים, צלמים ושוחרי אמנות

אלו ימים של הקשבה, מקשיב לרוח, לציפורים, לעצמי ולמוזיקה שלא מפסיקה להתנגן.
הוצאתי ערמה של דיסקים שאוהב, כן בעידן הספוטיפיי והיוטויב אני עוד משתמש בדיסקים, פותח בחרדת קודש את קופסת הפלסטיק, ומוציא בעדינות את הדיסק, בכל אחד מהדיסקים גנוזים זיכרונות, געגועים, תקוות וחלומות. במהלך כל היום המוזיקה מתנגנת, עוטפת, מסעירה ומנחמת.
ובין לבין ג'ניס ג'ופלין שרה לי בלוז וזה נוגע בדיוק במקום הנכון, ה"קיסרית הלבנה", המלכה של ילדי הפרחים.
הזמרת בעלת הקול המחוספס שפורץ ממעמקי נשמתה.
נשמה רגישה, כואבת, אבודה, נסערת, מלאה בכאב ובתשוקה. 
ניגון שמלטף בשילוב קול צרוד, צורמני, בעל עומק אינסופי שנכנס ללב ומתמקם בו באחד החדרים.
שירים שמחזירים אותי לזמנים אחרים ולמקומות שונים, תיכון, קיבוץ, צבא, סיני, פריז, תל אביב, למימד אחר עם תובנות, שכיום מבין יותר. 
"חופש זו רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד." ג'ניס ג'ופלין
שנים חלפו מאז היא עזבה אותנו בגיל 27, ילדי הפרחים התבגרו (הם כיום מדורגים בקבוצת סיכון) הם התעוררו מהחלום לשנות את העולם.
ואני מרגיש שגם היום היא כאן איתי, יצאתי לגינה לחפש אותו/אותה את "הפרח המשוגע"
מצלם ומקשיב ברקע לשירי הנשמה של ג'ניס ג'ופלין וממשיך לחלום.

משפט השבוע

"היא הייתה הקיסרית הלבנה של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה, היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים, הנודדים במרחבים של אלוהים.
היא הייתה הקיסרית היחפה ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה, היא הייתה הנערה המקבצת נחמה במיתרים הניחרים שבגרונה. היא שרה כמו מי שנלחם על חייו, היא שרה כמו מי שמסגיר את פחדיו, היא שרה כמו מי שזקוק למגע אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע.
היא הייתה הקיסרית האומללה ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים הנבלעים במרחבים של אלוהים. היא הייתה אולי רק פרח משוגע, אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה, כי היא חיתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה, המוות שתמיד ביקש לנסותה.
אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע".

רחל שפירא

‍