הכאוס, התסכול והסקרנות משכו אותי השבוע צפונה לקריית שמונה.
כביש 90 צפונה, הוויז כבר מזמן הפסיק לתפקד, מצומת גומא הכביש ריק, גם המכמונות הקבועות של המשטרה נעלמו.
ברדיו דיווחים על יירוטים מעל קריית שמונה. ארז בן סימון חבר, יליד העיר, צלם רשת חדשות 24 בצפון מחכה לי ליד דוכן הפלאפל שצמוד לתחנת המשטרה.
העיר ריקה, אין נפש חיה ברחוב. חולף לצד השוק הנטוש, כל החנויות סגורות. גם דוכן הפלאפל סגור. ארז מוביל אותי למספר מבנים שנפגעו מפגיעות ישירות.
אנחנו עולים לתצפית על העיר בסמוך לבית בו ארז התגורר בעבר, יוצאים מהרכבים, פיצוץ אדיר מפר את השקט ושובל עשן עולה מהגבעה הסמוכה. ארז מרגיע "זה יירוט, חלק מהשגרה". היער הסמוך שרוף בחלקו, "זה היה גן עדן תראה איך זה נראה כרגע" אלו שעזבו לא רוצים לחזור והבודדים שנשארו בעיר בתסכול גדול ולא רואים את הסוף....
בכביש שעולה צפונה לכיוון מטולה חומות בטחון המקושטות בגרפיטי, האריה השואג באדום ולצידו כיתוב "לבנון שלנו....."
ובכביש המתפתל בין קיבוצי הגליל העליון מרסדס סוסה מתנגנת לי ברדיו:
"כל שאני מבקשת מאלוהים שהכאב לא יותיר אותי אדישה, שהמוות היבש לא ימצא אותי ריקה ובודדה, מבלי שעשיתי די...."
שבת שלום - יואל שתרוג
"כל שאני מבקשת מאלוהים שהכאב לא יותיר אותי אדישה, שהמוות היבש לא ימצא אותי ריקה ובודדה, מבלי שעשיתי די, שהעתיד לא יותיר אותי אדישה, אומלל הוא זה שנאלץ לצעוד כדי לחיות תרבות אחרת"