איך נכנסתי לכלא
ולמה
לפני בערך שנה מצאתי את עצמי עומדת בתוך כלא איילון,
סביבי סוהרים וסוהרות.
מוקפת גדרות בטון גבוהות, מכוסות בחוטי תיל.
סגורה במסדרון צר בין שתי דלתות ברזל כבדות,
דלת אחת נסגרת, דלת שנייה נפתחת.
אני נמצאת בתוך מבנה מגורים שומם משובץ בדלתות ירוקות,
דלתות הברזל הכבדות מרמזות על האסירים הנמצאים מאחוריהן.
בפינה טלפון ציבורי כתום קשור לכיסא,
בכל כמה דקות נשמעת אזעקה עולה ויורדת.
הצבע הצהוב מתוך ציור הגרפיטי על הקיר במסדרון מושך את עיני ומרמז על החיים במקום.
לכבוד שבוע האישה יצאתי לפרויקט צילומי ומצאתי את עצמי בתוך סרט.
הפרויקט מתמקד בנשים שעובדות בכלא וכך הגעתי לבית סוהר איילון- אחד מארבעת בתי הסוהר הפליליים ברמת ביטחון מרבית.
האסירים (גברים) שפוטים לתקופת מאסר ממושכת- שבע שנות מאסר ומעלה.
נפגשתי עם מפקד הכלא שסיפר לי כי חלק גדול מהצוות הן נשים שעובדות בתפקידים שונים: סגנית המפקד, מנהלות אגפים, קצינות חינוך ועוד.
הוא טען כי נוכחות הנשים בכלא של גברים תורמת באופן משמעותי להתנהלות. האסירים מעריכים ומכבדים את הסוהרות. נוכחות הנשים בקרב האסירים מרגיעה את האווירה הכללית.
הופתעתי לגלות שכיום כ 30% מהסגל בשירות בתי הסוהר הן נשים. בעבר נשים מילאו תפקידי חינוך או עובדות סוציאליות, היום יש נשים בכל התפקידים: מפקדות, סגניות, תפקידי ביטחון ועוד. .זהו הארגון הביטחוני היחיד בישראל שעמדה בראשו יותר מאישה אחת.
הנשים מאזנות את עולם הפשיעה, כל אגף שיש אישה האגף רגוע יותר.
במהלך הסיור פגשתי נשים מרתקות, כולן אמהות שעובדות בתפקידים שונים בכלא.
עברתי בין אגפים שונים ודיברתי עם כל אחת מהן, בראיונות שערכתי איתן הן שיתפו אותי בדילמות, בהצלחות, בקשיים ובאופנים בהן האימהות השפיעה על ההתנהלות שלהן בתוך בית הכלא. הן סיפרו על ההיכרות האישית עם האסירים ועל אסירים שרואים בהן דמות אימהית. הבנתי שעבור הסוהרות זו לא רק עבודה, זו שליחות שהן עושות באהבה ובמסירות.
ביום בו הגעתי לכלא השמים היו קודרים, האור היה רך וחדר מבעד לחלונות הצרים של המבנים. כשהסתובבתי עם המצלמה באגפים השונים הרגשתי צורך לצלם כל רגע, לתעד כל פיסת קיר, מרחב, אור והתרחשות שאולי יעזרו לי בהמשך לעבד את החוויה היוצאת דופן הזאת.
חיפשתי את הצבע, את החיים, את האנושיות שמבעד לדימוי הסטריאוטיפי של הכלא.
הביקור בכלא, המחקר והראיונות שערכתי עם הנשים שעובדות שם גרמו לי לחשוב ולתהות על הכלא כהטרוטופיה (מושג אותו תבע פוקו המתאר מרחבים המגדירים את השוליים והמרכז של החברה) שיצרנו כחברה- מרחב בו יש חוקים אחרים, מציאות שונה שמתקיימת ממש לידינו.
מציאות מורכבת, המעלה שאלות רבות. יחד עם זאת נוכחותן של הנשים דווקא במקומות (כמו בית סוהר) שנתפסו עד השנים האחרונות כגבריים יכולה להוביל שינוי: בתפיסה, בגישה, באווירה.
האנרגיה, נקודת המבט והמקצועיות שנשים יכולות להביא עמן,
במיוחד למקומות אלה יכולה לדעתי להוביל שינוי מבפנים.
" ניצן שתרוג, אשר עוסקת באמנות חברתית מזה שנים, הגיעה לכלא איילון כדי להיפגש עם סוהרות העובדות באחד מבתי הכלא המרכזיים והגדולים בארץ לאסירים גברים.
בראיונות עמה הצביעו חמש הסוהרות על דילמות מוסריות, מצבי קיצון ופערים גדולים בין חייהן האישיים לחיים בכלא. כולן אימהות לילדים קטנים המנהלות עולמות כפולים ומקבילים – חיי הבית והמשפחה וחיי העבודה בכלא עם האסירים. צילומיה של שתרוג מנסים להראות היבט מקורי על חיי אימהות המתמודדות באופן יומיומי עם עבריינים מסוגים שונים, ואולי אף נעזרות במיומנויותיהן האימהיות כדי להתמודד עמם." ד"ר הדרה שפלן קצב מתוך קטלוג התערוכה "לנענע את העריסה והמערכת"
"הצלמת ניצן שתרוג מציגה שבעה צילומים בהם מבט צבעוני וישיר על חיי היומיום בכלא איילון, תיאור של נשיות רבת פנים בתוך סביבת עבודה קשוחה.
לצילומים מאפיינים גרפיים חזקים, קומפוזיציות גיאומטריות ברורות ונוכחות של הבזקי צבע עז בכל דימוי."
ענת שלו וטל מרגלית מתוך קטלוג התערוכה "השגתי".
חלק מהתמונות שצילמתי מוצגות כעת בתערוכה "השגתי" בבית האמנים במודיעין.
כתבה על התערוכה התפרסמה השבוע במגזין "פורטפוליו" .
* תודה לשירות בתי הסוהר ולצוות כלא איילון על הנכונות ושיתוף הפעולה
